למה נעלמה הונגריה?

אני שוב בבודפשט והיום ביקרתי במועדון מ.ט.ק לצורך סרט דוקומנטרי שאני עושה.

אבל אתמול קיבלתי תשובה מאד מעניינת למשהו שהטריד אותי כמה שנים, ובמיוחד מאז ביקרתי בלוויתו של פושקש לפני כחודש. והיא השאלה למה נפל הכדורגל ההונגרי האגדי לרמה נמוכה כל כך. קצת רקע לדברים: הונגריה הייתה בגמר העולמי של 1938 ובגמר של 1954 עם הנבחרת שנחשבה לחזקה בהיסטוריה. במשאל לבחירת גדול כדורגלני ברצלונה בכל הזמנים הגיע שחקן הונגרי, לאסלו קובלה, כשפרנץ פושקש, שנולד שלושה שבועות אחריו באותה שכונה, נחשב לאחד השחקנים הטובים בהיסטוריה. וגם אחריהם המשיכו לצמוח כדורגלנים הונגרים מעולים. כמו פלוריאן אלברט שהיה שחקן השנה באירופה ב-67. אחרי שהוביל שנה קודם לכן את הנבחרת לניצחון במונדיאל על ברזיל. המאזן של הונגריה מול ברזיל במונדיאל הוא שני ניצחונות בשני משחקים. אני מקווה שהשתכנעתם שהמשחק לא זר להם.

אבל עובדה שאני מרגיש צורך לשכנע אתכם בסטטיסטיקות הללו. כי יש עוד מדינות שנחלשו בכדורגל, כמו אורוגוואי וסקוטלנד, אבל הונגריה נעלמה לגמרי. בניגוד לקודמיהם בריאל וברצלונה, שחקני נבחרת בהונגריה מגיעים לא פעם לשחק בישראל. וכל זה למרות שהונגריה שמרה לחלוטין על מעמדה כמעצמת ספורט אולימפית. קומוניזם, דמוקרטיה, אנרכיה, כיבוש – מאז מלחמת העולם הונגריה, 8 מליון תושבים, חזרה מהמשחקים האולימפיים רק פעם אחת עם פחות משש מדליות זהב. ולא מעט פעמים עם יותר מעשר. אז הפקרות ספורטיווית היא לא הסיבה.

תמאש, עורך דין מקומי, נתן לי אתמול הסבר מעניין ביותר. הסיבה הייתה העלמות ה"גורונד" מבודפשט. גורונד היה שמם של השטחים הפתוחים של בודפשט. אלו נוצרו בשנים בהן נהרסו הבתים הפרטיים של העיר ובמקומם נבנו בתי דירות. אבל לעתים חלפו שנים ארוכות מהריסת הבית המקורי עד לבניית בית הדירות במקומו. חוסר היציבות המדיני המתמיד לא תמיד הצדיק את הבניה. השם הגרמני לשטחים הללו נובע מכך שהיזמים היו לרוב ממוצא גרמני, ומן הסתם ביניהם לא מעט יהודים.

וכך נהנו ילדי בודפשט במשך שלושת רבעי מאה כמעט מהשטחים הפתוחים הללו. לא בשונה ממכדררי הפאבלות של סאו פאולו. יש ספר ילדים מקומי עצוב מתחילת המאה – ילדי רחוב פאול – של סופר בשם פרנץ מולנאר שמתאר שתי חבורות ילדים שמקימות כל אחת מבצר בגורונד כזה, מערימות חול וקרשים שאספו. המלחמה ביניהן מסתיימת כשהיזם מתחיל לבנות את הבית ועולם המשחקים שלהם נחרב. 

לקראת שנות ה-60 החלה בניה המונית והגורונד החלו להיעלם. ובתוך עשרים שנה הונגריה נותרה ללא גאוני כדורגל.

מכונית נאצית יימח שמה

ידיעה קטנה באתר ESPN תפסה את העין שלי הערב. בקרוב תימכר במכירה פומבית מכונית מרוץ גרמנית מהתקופה הנאצית. מסתבר שהמכונית הזו היא מעשה אמנות טכנולוגי. היסטוריון של מכוניות אאודי, יצרנית המכונית, אומר שהיא הקדימה את זמנה ב20 עד 40 שנים. בידיעה כתוב שדובר בית המכירות הפומביות מסר שלמרות שהיטלר נתן לחברה כסף לפתוח המכוניות הללו, המכונית הזו לא כל כך קשורה לרייך השלישי.

אני אגיד פה משהו קצת קיצוני. החגיגה הקטנה שעורכים סביב המכונית הנפלאה הזו, עכשיו מציגים אותה בניו יורק, היא סוג של הכחשת נאציזם. אני לא חושש ממכחישי שואה כמו אלו שבטהרן. כלומר, אני חושש מאד ממה שהם עלולים לעשות מבחינה צבאית, אבל אני לא חושש שהשואה תישכח בגללם. אני יותר חושש ממצב בו הנאצים יישפטו באופן יחסי. ואנשים יגידו שזה איום ונורא מה שהם עשו ליהודים ולעמים אחרים, אבל מצד שני הם בנו מכוניות יפות והגיעו להישגים אסטטים או מדעיים או תרבותיים.

לספורט יהיה חלק מזה. כי אין לי שום ספק שבתוך ההישגים האסטטים הללו, שאנשים מצפים שנתייחס אליהם באופן אובייקטיבי, אנשים מונים את אולימפיאדת ברלין, ואת הטקסיות המרשימה שם ואת הסרט המצוין שצילמה הבמאית הנאצית לני ריפנשטאל על האולימפיאדה ההיא. אני יודע שאני נוגע בנקודה שנויה במחלוקת לגבי ריפנשטאל, ורבים סבורים שלא הייתה נאצית אלא רק במאית שהשתמשה במשאבים שהשלטון העמיד לרשותה בכדי להגיע להישג אמנותי. אבל בכלל לא אכפת לי. מצידי שהתחבטה בלילות אם להיות בודהיסטית ואולי הוקירה את התרומה העצומה של יהודים לתרבות גרמניה. אבל היא עשתה מעשה מרכזי עבור הנאצים ולכן עבורי היא נאצית.

הנקודה היא שהנאצים לא היו אנשים חסרי יכולת או אפסים. המשטר שלהם היה יעיל, הם ניהלו את אחת המערכות הצבאיות החזקות בהיסטוריה ובמסגרת הזו גם הגיעו להישגים טכנולוגים. טיל ה2V שעשה שמות בלונדון היה הישג טכנולוגי והמכונית המזויינת הזו היא מין הסתם הישג טכנולוגי כזה. אבל זה בדיוק המקום בו אין מקום ליחסיות. יש מקום למוסר. הנאצים הם חלאות המין האנושי. הם וכל הקשור אליהם טמא. אני מקווה שמי שיקנה את המכונית הזו רק רע שיהיה לו ממנה.

כי יחסיות כזו היא השכחה האמיתית. הנה דוגמא: כולם יודעים אילו זוועות עשו הרומאים ברחבי העולם העתיק ובצמאון הדם שלהם בקולוסיאום. אבל מרוב שאנחנו מעריכים את ההישגים הארכיטקטונים, השלטוניים והאומנותיים שלהם הרומאים היום הם עם מוערך מאד בהיסטוריה האנושית. זה המדרון החלקלק של היחסיות. ואני מרגיש שהנאצים כבר נמצאים על המדרון הזה. ולספורט ותרבות הגוף יש מקום קצת מפוקפק בתהליך הזה.

חידון מספר 7

1. מאיזו קבוצה צרפתית רכשה יובנטוס את זידאן? 

 2. איזו מדינה החזיקה בגביע האלופות בתקופה הארוכה ביותר ברציפות?

 3. מי הקבוצה הראשונה שניצחה את מכבי תל אביב בגמר האלופות בכדורסל? 

 4. באילו ענפים אולימפיים, מלבד תחרויות השחייה, מתחרים בשחייה?

 5. איזה רץ קנייתי שבר בקיץ אחד את שיאי העולם ב-3000 מכשולים, 3000, 5000 ו-10000 מטר? 

 6. באיזו אולימפיאדה ובאיזה ענף ייצג אותנו שם טוב סבג? 

 7. בכמה טורנירי גרנד סלאם זכתה מאריה שארפובה? 

 8. ובכמה אנה קורניקובה? 

9. מאיזו עיר הגיעו הקינגס לסקרמנטו? 

 10.מה תבוסת השיא בסופרבול?

לתשובות הנכונות

על זכויות שדור (הופיע בגלובס)

מישהו שאל אותי לפני כמה שבועות איך כתבתי בבלוג שלי על משחק של מנצ'סטר יונייטד בשבת כשאני חי בלונדון. וכידוע לו באנגליה עצמה אין שידורי כדורגל ישירים בשעה הראשית בשבת. הוא חשב שאולי נסעתי למנצ'סטר. אבל לא. פשוט צפיתי במשחק בשידור ישיר באינטרנט.

האם הליגה האנגלית או מנצ'סטר יונייטד משדרים משחקים באינטרנט בשבת? גם כן לא. אז מי שידר את המשחק? אין לי מושג. איזשהו גורם פיראטי שקלט את המשחק במדינה מחוץ לאנגליה, בה כן שודר המשחק, ושידר אותו באינטרנט. איך הייתה האיכות? סבירה ביותר – באמת מפתיעה לטובה – על מסך 17 אינץ' האיכות לא הייתה רחוקה מאיכות טלוויזיונית. האם השידור היה חי? האמת שלא לגמרי. אבל זמן העיכוב – "BUFFERING" – מאחרי המשחק האמיתי היה בערך דקה. שזה ממש לא מפריע לי.

ואגב, האתר הזה נתן עוד המון משחקים מאירופה. ומכיוון שגלובס הוא עיתון אנטי-קפיטליסטי שמבקש למנוע מגורמים מונופולוסיטים כמו הליגה האנגלית וקבוצות כדורגל לעשוק את האוהד הפשוט, אין לי בעיה לתת לכם את כתובת האתר – http://livefooty.doctor-serv.com. תבלו.

(אוי לא. סליחה, סליחה. נזכרתי כי מישהו רכש את זכויות השידור של הליגה האנגלית בישראל. אני מפציר בכם להתייעץ בעורך דין לפני שאתם משתמשים באתר הזה.)

*

 נזכרתי באתר בשבוע שעבר, כשהליגה האנגלית הצליחה להשיג סכום מטורף של 600 מליון לירות שטרלינג לעונה עבור שידורי הכדורגל אל מחוץ לאנגליה. מסתבר שהעולם לא יכול בלי כדורגל אנגלי. בהודעה החגיגית מטעם הליגה נאמר כי בהונג קונג לדוגמא המאבק על הזכויות היה חריף במיוחד. וזה שוב היה אירוני. כי באותו אתר חלק מהשידורים היו באנגלית וחלק בשפות הסיניות השונות. לטכנולוגיה אין תשובה לפירטאים הללו. גם אם מישהו יצליח לקודד את השדור תמיד יכול מישהו לקנות שידור חוקי על מסך פלזמה, לשים מול מסך הפלזמה מצלמת היי-דפינישן ולשדר לרשת מבלי לאבד כמעט איכות בשידור. אחרי הכל, מהירות החיבור בה צפיתי במשחק הייתה 8 מגה. היום זה נחשב מהיר לחיבור ביתי, אבל מבין שבקרוב עומדים להציע לי חיבור במהירות גדולה פי חמש. גם דקת האיחור אחרי המשחק תיעלם צ'יק צ'ק.

אבל האם הציבור לא יבין שיש פה משהו לא חוקי, ירחם על רשתות הטלוויזיה ששילמו הון על הזכויות, או על כריסטיאנו רונאלדו שמביא הביתה לחם בזכות זכויות השידור הללו, ויצפה במשחקים רק בשידורים חוקיים? לא הייתי בונה על זה. תראו מה קרה במוסיקה. התקשרתי לחבר, עמרי דולב, שהוא מנהל לב גרופ מדיה שמייצגת בארץ את ענק המוסיקה WARNER BROTHER, ושאלתי אותו מה הנזק שגרמה תעשיית ההורדות הלא חוקיות למוסיקה. דולב אומר שבכנסים שהוא משתתף בהם ההערכות הן שבין 70 ל-80 אחוזים מהורדות המוסיקה ברשת הן לא חוקיות. וכיום אפילו ברוס ספרינגסטין לא מוכר יותר מארבע מליון עותקים מאלבום חדש. פעם הוא יכול היה להגיע לעשרה מליון.

אז מה שקרה במוסיקה קורה בכדורגל רק טיפה באיחור. ורק ממגבלות טכנולוגיות: וידאו יותר כבד מסאונד וספורט בניגוד לרוקנרול צריך לחוות בשידור חי. אבל אין שום סיבה, לדעתי הצנועה, שלפחות שלושה רבעים מצופי הכדורגל בעתיד יצפו בשידור בלתי חוקי.

*

זה מביא לשאלה מה זכויות השדור באמת שוות אם ניתן להפר אותן כל כך בקלות. בואו נבדוק מי מרוויח ומי מפסיד פה: הרשתות שקנו את זכויות השידור הפסידו באותו ערב לא ראיתי את התקציר המורחב ברשת סקיי. אמנם אני עדיין מנוי לחבילת הספורט אבל אין סיכוי שאני ארכוש את המשחקים הנוספים בתשלום שמציעים כאן. מי שקנו זמן פרסום ברשת סקיי גם הפסידו. כשהלכתי לקנות אבקת כביסה בערב, ממש לא ידעתי איזו אבקה פרסמו במשחק של יונייטד. אם חס וחלילה מישהו צפה במשחק בדרך הזו במדינה בה הוא כן שודר, אז רוכש הזכויות שם הפסיד משהו כמו 19.90 מהמטבע המקומי.

אבל לא כולם בשרשרת המזון של מנצ'סטר יונייטד הפסידו. ואני לא מתכוון רק לפיראטים המנוולים. קחו למשל את AIG, הענק הפיננסי שמשלם עבור הפרסומות על החולצות של יונייטד. הם קיבלו חשיפה נוספת שלא חושבה בתחשיבי הרייטינג המקוריים. גם NIKE, שרכשה את הזכויות למכור את חולצות מנצ'סטר יונייטד בעולם, מרוויחה פה עוד חשיפה. וגם פיראטים אחרים שמייצרים חולצות לא רשמיות של יונייטד. בשורה התחתונה אני לא חושב ששחקני כדורגל, בקבוצות בכירות, צריכים לתכנן מחדש את תשלומי המשכנתא. המוצר מגיע ליותר בתים בעולם וזה בסוף חשבון יהיה טוב להם.

הכסף פשוט יגיע ממקורות אחרים. זכויות השידור הן כבר לא הדבר הנחשק ביותר במשחק. דווקא הזכות להיות הגורם המפיק ולהוציא את התמונות מהאיצטדיון לעולם, או להיות הגורם שמפרסם באיצטדיון עצמו או על חולצות השחקנים, נראים כמו עניין עם ערך יציב יותר. ואולי נגלה כי כדי לעשות כסף מזכויות שידור צריך לשפר אותו בצורה שלא יאפשר לפיראטים לחיות. אולי שידור תלת-מימדי של המשחק לאולמות מיוחדים? אולי אינטראקטיוויות גדולה יותר לצופה? אלוהים יודע. אבל הערך בשידורים הנוכחיים נראה לי משהו קצת מיושן.

הניצחון של שחר פאר על קוזניצובה

שחר פאר לא אמרה במסיבת העיתונאים שסרינה וויליאמס היא אחת השחקניות הגדולות בהיסטוריה. סרינה גם לא צריכה שהיא תגיד את זה. היא אמרה שסרינה "יודעת מה צריך לעשות כדי לנצח". זו לא הייתה סתם קלישאה. זה טוב מאד שהיא מבינה את אבני הבניין של טניסאיות כמו סרינה וויליאמס. לא זוכים בטורנירים גדולים באינסוף טניס מרגש. לפעמים משחקים מרגש ולפעמים טניסאית פשוט דואגת לביזנס שלה.

זה היה הניצחון על קוזניצובה. אם לא הייתה שם טניסאית ישראלית הייתי מזפזפ ליורוספורט למשחק אחר. כי זה היה אחד המשחקים הלא מעניינים האלו בהן טניסאית אחת פשוט לא מצליחה להכנס למשחק. בכל פעם שהיא השיגה כמה נקודות טובות או צברה קצת מומנטום, הטניסאית השניה פשוט הרגה אותה בכמה נקודות יעילות שהבהירו לה שחבל על הזמן. בשלב מסויים היו לקוזניצובה שתי נקודות שבירה שהיו הופכות את המערכה השניה למותחת. הטניסאית המנצחת הוציאה את העניין מהדבר הזה בשתי חבטות פתיחה מצויינות.

אז לא היה מתח. אפס הירואיות. ספורט מקצועני ענייני.

חידון מספר 6

1. מהם ארבעת טורנירי הגרנד סלאם בגולף?

2. באיזו קבוצה אנגלית שיחק משה גריאני?

3. מי כבש את שער הניצחון לאיאקס בגמר האלופות ב-95?

4. מיהי שיאנית העולם ב-200 מטר?

5. איזה זוכה פרס נובל בפיזיקה היה שחקן כדורגל בינלאומי?

6. מי זכו בשש מדליות זהב באותה אולימפיאדה?

7. מי היה בנבחרות ישראל בכדורעף וכדורסל?

8. את מי ניצחה ליברפול בזכייתה הראשונה בגביע האלופות?

9. מה הישג השיא לטניסאי ישראלי בטורניר גרנד סלאם ליחידים בטניס?

10. מי היה וולטר פייטון?

לתשובות הנכונות

הניצחון של שחר פאר על גולובין

טניס, כידוע, הוא לא ענף הספורט החשוב ביותר. כדורגל הוא ענף יותר גדול. גם פורמולה 1 וכנראה גם כדורסל. אבל בנשים טניס הוא כן הענף הגדול ביותר. הטניסאיות המובילות בעולם הן גם הספורטאיות המובילות בעולם וגם בין העשירות ביותר.

הגברת טטיאנה גולובין היא לא טניסאית מהחמישיה הראשונה. אבל היא מדורגת מספר 23, כשהיא רעבה, כשהיא במומנטום של סבוב שלישי בגרנד סלאם והפריצה לצמרת הגבוהה בהישג ידה, וגם בעמדת שליטה במשחק מול פאר. שחקן רעב במומנטום, כשהפריצה לצמרת מול העיניים שלו, זה לא דבר נעים לפגוש בו בטניס.

היו, וישנם ספורטאים ישראלים מאד מוכשרים וטובים. אבל כבר בשלב מוקדם זה אני לא מוצא מקבילה מנטלית לשחר פאר בספורט הישראלי.

מוחמד עלי בן 65 (הופיע בגלובס)

נוטים לתאר לא פעם את מוחמד עלי, גדול הספורטאים בדברי הימים שחוגג בימים אלו את יום הולדתו ה-65, כדברן גדול. כרברבן. כאבי הטראש טוק בספורט. כאמן בפסיכולוגיה של המונים ויחידים. רבים מזהים כיום את נאומיו של מוחמד עלי לפני קרבות חשובים כאבני דרך חשובות בהתפתחות הראפ.

ואני חושב שמוחמד עלי היה מינימליסט שבמינימליסטים בשפת דיבורו. כבעל יכולת נדירה להעביר רעיון מורכב, נבואי, פוליטי, חברתי במלים מעטות מאד. אדם בורר מלים בקפידה ומחשבה מעמיקה. ואנחנו רק מבלבלים זאת עם רהב ומוחצנות בגלל שמוחו היה מהיר עוד יותר מידיו.

אני רוצה להמחיש זו בדוגמא אחת בלבד:

עלי נשאל על סירובו לשרת במלחמת ויאטנאם ב-1966. סירוב בעקבותיו נענש בשלילת התואר העולמי במשקל כבד. עלי עונה: No Viet Cong ever called me nigger!

שבע מלים, עשרים ושמונה אותיות ותו פיסוק בודד. אבל עולם שלם.

הוא מבקר נוקב שלועג לשלטון האמריקאי ששולח את צבאו האדיר והמתוקצב להביא דמוקרטיה ושוויון לעולם כשאמריקה שסועה בפערים כלכליים וחברתיים אדירים. הוא היסטוריון שמאבחן את העימות הצבאי בויאטנאם כעימות כוחני בין עמים ולא הכסות האידיאולוגית הנבובה סביבו. הוא סוציולוג שמבין את הצורך של אמריקה לאוייב חיצוני בכדי לצור אשלייה של אחדות ושל כלל-אמריקאיות.

הוא נביא שלא עוסק בשעה אלא באתוס האמריקאי אותו הוא מפרק. הוא מדבר כאילו על המצב הנתון בשנות ה-60 אבל למעשה פורש את עתידה של אמריקה לעשרות שנים שיבואו. הוא יודע שהויאטנאמי עתיד להפוך לאפגאני ולעיראקי, כשהם שהיה קוריאני או מקסיקני או אינדיאני לפני כן. בעוד הNigger הוא המצב הנצחי. הוא אדם מוסרי שמפציר באנשים לפעול על פי אינסטינקטים אנושיים פשוטים ולא על פי שטיפת מוח. ולא לגרום עוול למי שלא גרם להם רע.

כל זאת בשבע מלים, עשרים ושמונה אותיות ותו פיסוק בודד. אמנות.

עלי לא מדבר כבר יותר. אין לו כל בעיה קוגנטיבית, אבל הפגיעות בראשו כתוצאה מהאגרופים שספג בזירה שללו ממנו את היכולות המוטורית להביע זאת בדיבור. זאת לכאורה מהלומה אכזרית לאדם שלא מסוגל להעלות את רעיונותיו על הכתב. אבל האמת שעלי לא באמת צריך לדבר יותר. הוא אמר את דברו. וכל שאמר פעם רק נכון היום עוד יותר.

הפסדו של דודי סלע למראט סאפין

טניס הוא בעיני אחד המבחנים המנטלים הייחודיים בין ענפי הספורט העשירים.

ענפי הספורט הקבוצתיים הם מאבק בין שתי קבוצות. הסיטואציה היא קרב אבל לספורטאי הבודד יש תמיכה מנטלית הנובעת משייכותו לקבוצה. הוא לא חשוף לבדו במערכה. במרבית ענפי הספורט האישיים – כמו אתלטיקה, גולף, סקי, שחייה, החלקה אמנותית, אתלטיקה – הספורטאי נמדד אובייקטיבית – בניקוד, שעון עצר או סרט מדידה – ורק לקראת סיום ההתמודדות אלמנט הדו-קרב נכנס לתמונה עבור הספורטאים הטובים יותר.

טניס הוא מאבק מתמיד בספורטאי אחר. אפשר להיות עשירי בעולם בגולף או שחייה או קפיצות סקי מבלי שהאופי התחרותי שלך יעמוד למבחן. לא כך בטניס. בטניס אתה צריך לשחק מצויין אבל בסוף היום אתה גם צריך להרוג. דודי סלע הוכיח היום במלבורן שיש לו את היכולת הטכנית לשחק נגד טניסאי מעולה. רבים חושבים שסאפין הנוכחי מזכיר ביכולתו את סאפין שזכה בטורנירי גרנד סלאם. סלע הוכיח יותר מזה. הוכיח שהוא יכול להיות דומיננטי ולשלוט במשחק נגד יריב שכזה והוכיח אפילו שהוא יכול לחזור ממצבים קשים מול יריב מעולה.

אבל את הסכין הוא לא הצליח לנעוץ. ולכן המשחק הזה כמעט ולא אומר כלום לגבי הפוטנציאל שלו בעתיד.

עוד שני דברים על העברת בקהאם

למרות שאולי מדובר פה גם בעניינים אישיים, אני מצדיק את פאביו קאפלו שהעיף את דייויד בקהאם מריאל מדריד כבר עכשיו.

כי בקהאם הוא כבר לא שחקן כדורגל. יום אחד "הוא חולם לחזור לנבחרת אנגליה. ויעשה הכל כדי לקבל טלפון מסטיב מקלארן". למחרת הוא עובר לליגה ממנה לא מגיעים לנבחרת אנגליה. עוד יום עובר והחלום שלו הוא עדיין להוביל את ריאל מדריד לתארים. ומה יהיה מחר?

קאפלו צודק, יש בעייתיות גדולה בשיתוף שחקן שעומד להרוויח 50 מליון דולר בשנה בליגה האמריקאית. הנאמנות שלו, כנראה בצדק, היא במקום אחר.

דייויד בקהאם השיג את מבוקשו. הוא תרגם, בעבודה קשה אגב, את הצלחתו בכדורגל למעמד הוליוודי ולכסף אגדי. ריאל מדריד היא קבוצת כדורגל ספרדית שנאבקת על האליפות בליגה קשה ופתוחה ביותר. התפקיד של המועדון הזה הוא לא להיות תפאורה בסרט על בקהאם.

*

אלכס פרגוסון איחל לבקהאם הצלחה בארצות הברית וזה הזכיר לי סיפור מההיסטוריה של יונייטד. ב-1948 היה ליונייטד קיצוני מאד פופולארי בשם צ'רלי מיטן. מיטן קיבל הצעה לעבור ל"אל דורדו"."אל דורדו" הייתה הליגה הקולומביאנית שפעלה מחוץ לחסות פיפ"א ושילמה כספים כל כך גדולים בזמנו – עד שקראו אותה על שם הארץ המיתולוגית אותה חיפשו מחפשי הזהב הספרדים בדרום אמריקה. גם אלפרדו די סטפנו שיחק שם כמה שנים.

מיטן קיבל חוזה של 2,500 לירות שטרלינג בשנה, בתקופה בה באנגליה הרוויחו 15 פאונד בשבוע. הוא נכשל בקולומביה, אבל מעולם לא חזר ליונייטד. הדיעה הכללית הייתה שמאט באזבי רואה בו בוגד ומיטן לא ייכנס יותר בשערי המועדון. מה שהתברר כנכון. האגדה האורבנית הייתה שבאזבי מעולם לא הזכיר אפילו את שמו של מיטן. אפשר להאמין לזה. באזבי היה אדם קשוח בהרבה מפרגוסון. הוא ניהל את יונייטד בקמצנות כספית וסחט את שחקניו עד העצם.

כעבור שנים מיטן סיפר מה אמר לו באזבי באותה שיחה הרת גורל כשהודיע לו שהוא עוזב. באזבי שאל אותו כמה הוא מרוויח, וכששמע את הסכום, אמר לו דבר אחד: "תגיד, הם לא צריכים מאמן שם?".