קטע וידאו היסטרי. וקצת היסטוריה

דניס לירי, קומיקאי אמריקאי, הוא דמות בוסטונית מאד מובהקת. הוא גדל על הבוסטון רד-סוקס הטרגיים וכקומיקאי עשה את צעדיו הראשונים בסצינת הקומיקאים המקומית. לירי הוא גם מאד פוליטי ודעתן באמנות שלו, הוא ליברטיאני קיצוני, וגם זה דבר מאד בוסטוני. כי ארץ הרד סוקס היא במקרה זו שנתנה לאמריקה את המודל הדמוקרטי שלה. לסיום התיאור הקצר שלו הוא גם אירי-קתולי נאמן ואפילו מחזיק אזרחות אירית במקביל לאזרחות האמריקאית שלו.

בקטע הוידאו הבא, ששלח לי דני מניו יורק שהוא ממשתתפי הבלוג הוותיקים והנאמנים ביותר, לירי מוזמן לפרשן לכמה דקות במשחק בייסבול בין הבוסטון רד-סוקס לדטרויט טייגרס. בתחילת הקטע הוא מגלה כי הפירסט-בייסמן של בוסטון, קווין יוקיליס, הוא יהודי. הוא משתמש בעניין בכדי לקרוע לגזרים את מל גיבסון המחליא והנתעב.

יש בקטע הזה נגיעה לכמה דברים שנגענו בהם.

למשל על כך שאחת מגדולותיו של משחק הבייסבול הוא קצב המשחק שמאפשר דיון ושיחה במהלכו.

למשל על המקום של ספורט ב"גולדן מדינה" – האינטגרציה של יהודים באמריקה דרך הספורט – נושא שהתייחסתי אליו לגבי בוסטוני אחר – רד אאורבך.

אחד הסימנים הכי מרגיעים שאני תמיד מרגיש בהם כיהודי כשאני באמריקה, לעומת אנגליה בעיקר, הוא שקומיקאים בפריים-טיים הטלוויזיוני, יהודים ולא יהודים, יכולים להתבדח בנושאים יהודים. ואני לא שוכח את זה לאמריקה גם אם חוליגן יושב בבית הלבן. חייתי באנגליה בשנים האחרונות ושם המצב הוא שונה לגמרי. אנגליה היא מדינה שמתייחסת ליהודים כאנגלים לכל דבר ואין בכלל צורך לדבר על העניין היהודי. כלומר היא מדינה שמקבלת יהודים אבל לא יהדות. באנגליה האיש הממוצע ברחוב לא ידע שסאשה בארון כהן הוא יהודי, לפחות כל עוד היה עלי ג'י ולא הפך בעיקר לבוראט ועשה סרט שמתעמת עם אנטי-שמיות במובהק.

את הגישה הזו של אמריקה אפשר לראות בשידור. כשהשדרים מתחילים לדבר על יהודים בבייסבול הם נזכרים מיד בסנדי קופקס. כי עבור אמריקאים קופקס הוא לא אמריקאי שהדת שלו היא עניינו הפרטי. הוא היהודי-אמריקאי שלא שיחק בוורלד סיריס ביום הכיפורים ואחרי זה ניצח את משחק 5 ומשחק 7 בכדי להביא את האליפות.

ולסיום קצת רכילות יהודית וצרות עין: יוקיליס וחברו לקבוצה גאי קמפלר, הם יהודים שלא כל כך גדלו על קופקס וכן שיחקו משחק ליגה ביום הכיפורים לפני שנתיים. הם ספגו על כך ביקורת מצד יהודים. אבל זו כבר החלטה פרטית של יוקיליס ואפשר גם לראות בכך בעיה יהודית. אבל בבייסבול, שהוא בעיני מדד חברתי מהימן ביותר, אין בעיה של אמריקה עם יהדות או יום כיפור. בזכות קופקס וגרינברג, אם יוקיליס לא היה משחק ביום כיפור הוא כנראה לא היה מקבל אפילו כותרת בעיתונות.

***

נבחרת כל הזמנים היהודית שלי בבייסבול:

פיצ'ר: סנדי קופקס. רשימת השיאים וההישגים שלו אינסופית. אני אוהב במיוחד את אלו: ERA של 0.95 בארבעה וורלד-סיריז בהם השתתף (פעמיים MVP של הסדרה – כולל בזו שחפפה את יום כיפור). אחת הזכיות שלו בסיי-יאנג (תואר פיצ'ר השנה) הייתה בעונה בה הרופא אמר לו לא לשחק – אז קופקס לא השתמש בכדור המהיר שלו באותה עונה ועדיין זכה בתואר.

קטצ'ר: סטיב יאגר, הוא היה MVP במשותף של סדרת הגמר של 1981. הפך יהודי רק לאחר הקריירה שלו ורק לאחר שכבר הצטלם בעירום לפלייגירל. הוא התגייר משום שהתחתן עם ביתו של ניצול שואה. בזמננו יש לו את ברד אוסמוס כמתחרה.

בסיס ראשון: האנק גרינברג, 58 הום ראנס ב-1938. נושא לסרט של אביבה קמפנר.

בסיס שני: באדי מאייר, עוד שחקן מלפני מלחמת העולם. ביחד עם גרינברג היהודים היחידים עם ממוצע 300 או יותר בעידן המודרני של המשחק.

בסיס שלישי: אל רוזן MVP בשנת 1953.
שורט-סטופ: העמדה האתלטית והכאובה ביותר. מישהו אפילו כתב ספר, בדיוני, על "השורט סטופ היהודי האחרון באמריקה". השמועות שדייויד אקסטיין, מכוכבי האלופה הנוכחית סיינט לואיס, הוא יהודי מופרכות לחלוטין. כאן נאלצתי לחפש ומצאתי בכל זאת את לו בורדו שהיה בן לאם יהודיה, הכיר ביהדותו, ושבע פעמים אול-סטאר כששיחק בקליבלנד אינדיאנז.

אאוטפילד 1: שון גרין, הטוב ביהודים בדורנו, עומד כיום על 325 הום ראנס. בעוד שישה הום ראנס יעקוף את גרינברג כמוביל כל הזמנים היהודי. משחק במטס.

אאוטפילד 2: פייק ליפמן. שחקן מהמאה ה-19. הוא היה היהודי הראשון בליגות הבכירות ובאופן מעניין גם השחקן המקצועני הרשמי הראשון. רץ 100 יארד בעשר שניות

אאוטפילד 3: סיד גורדון. מעמודי התווך של הניו יורק ג'ייאנטס בשנות החמישים ופעמיים אולסטאר. נתקל בהרבה מאד אנטישמיות בשנותיו בליגה, שהיו מעט לפני קופקס.