וורלד סיריז ומשחק קלאסי במרסיסייד

יום ראשון החל מוקדם עם וורלד סיריס וכפי שהופיע לראשונה פה אצלנו – בפרסום ראשון ובלעדי שהופיעה כאן לראשונה באופן אקסלוסיבי (אתם הבנתם? אף אחד לא אמר את זה קודם. אפילו באמריקה!) הרד סוקס הם אכן היאנקיז החדשים. הם היו אתמול
יאנקיז בשני מובנים: ראשית, שלושת האינינגס הראשונים אתמול היו עבודה קלאסית מכונת חבטות.  מבלי להשיג הום ראן הרד סוקס התישו את ג'וש פוג, הפיצ'ר הפותח של הרוקיז. פוג שרד את האינינג הראשון, אבל זרק 27 כדורים באינינג הזה. הוא סיים את הערב עם 67 זריקות בפחות משלושה אינינגס. זה טרור. באינינג השלישי הזה הוא התפרק, בוסטון עלו ליתרון 0-6 והוורלד סיריז בעצם כבר היו גמור.

10 ריצות ללא הום ראן פירושם זרימה בלתי פוסקת של שחקנים בין הבסיסים ודמורליזציה מוחלטת של היריבה. זה הרבה יותר גרוע מכמה הום ראנס באוויר הדליל של קולורדו. למען הצדק ההיסטורי נאמר שקולורדו טיפסה חזרה ל-5-6, בזכות הום ראן של שלוש נקודות. ומי באינינג הבא חזרה המכונה הבוסטונית לטחון עוד סינגל ועוד דאבל ועוד הליכה והיתרון חזר מיידית לקדמותו. זו הרשעות היאנקית הישנה שיודעת לקטוע מומנטום של היריבות. קבוצה שהייתה בפיגור 1-3 בגמר האמריקן ליג מובילה פתאום 0-3 בוורלד סיריז.

יותר מזה. מאז אותו פיגור 1-3 היא אפילו לא הייתה בפיגור בשום משחק. הדבר היחיד שאפשר לעשות להם הוא להעליב אותם. כלומר לקרוא להם יאנקיז. אבל הם יאנקיז.
*

כמה דברים שהתבררו לי במהלך המשחק המעולה באנפילד.

ראשית, שססק פברגאס הוא השחקן הטוב בפרמייר ליג כרגע. כי עם כל הכוח ההתקפי של יונייטד, סביב פברגאס והכריזמה שלו בנויה מכונה התקפית שלמה. ככל שהתקדמו הדקות הוא הלך והשתלט על משחק חוץ קשה מאד – מלבד העובדה שכבש את שער השוויון והוסיף בעיטה לקורה בדקות הסיום של המשחק.

זו הייתה הפעם השניה בה ארסנל יצאה השנה צפונית ללונדון, באזורים בהם איבדה עניין בליגה בשנים האחרונות, ואלו שוב שני המשחקים הבודדים שלא ניצחה. ולמרות זאת הדבר השני שהשתכנעתי בו הוא שארסנל כן בנויה עכשיו למשחקים הקשוחים הללו בצפון, והיא תנצח שם לא פעם העונה. החסרון הגדול של הכדורגל של ארסנל הוא שהוא מורכב מדי ולשחקנים קשה בדרך כלל לשחק משחק מאד מורכב בסיטואציות לחוצות. אבל ארסנל עשתה קאמבק באנפילד עם כדורגל הצירופים הרגיל שלה.

ולגבי המשחק בשבוע הבא – אני חושב שיונייטד צריכה ללכת לאמירויות בגישה התקפית מאד. יונייטד אמנם ספגה רק ארבעה שערים בליגה השנה – אבל התחושה שלי כי לשתי הקבוצות פשוט את יכולת הגנתית לעצור אחת את השניה. פברגאס נייד מדי מכדי שהארגריבס יוציא אותו מהמשחק. אז מכונת ההתקפה של ארסנל תפעל.
מצד שני, אפילו ההתקפה הדי שבלונית של בניטז יצרה מצבים רבים ברחבה של ארסנל, אז אין סיבה שרוני, טבז ורונאלדו לא יעשו שם קצת טרור. אני חושב שצפוי משחק כמו כמה מהאל-קלאסיקו של השנים האחרונות. שתי מכונות התקפה אדירות חובטות בהגנות בינוניות. התלוננתי אתמול על הכדורגל הפחדני של מרבית קבוצות הפרמייר ליג. אבל לאליפות ירוצו שתי קבוצות לא פחות מרהיבות מריאל מדריד וברצלונה.

LATINO-MANCS (מתוך 4-X)

לגבי נאני. שער כמו שלו לפעמים משמש כדימוי למשהו אחר. נניח, אתה מסביר לאנגלי שלא מבין כדורסל איזה סל נדיר של מייקל ג'ורדן. ואז, כשהוא ממשיך לבהות בך, אתה מתייאש ואומר משהו כמו "תדמיין לעצמך שמישהו לוקח את הכדור במשחק כדורגל על החצי, עובר ארבעה אנשים ודופק כדור משלושים מטר לחיבורים!" כלומר דימוי למשהו בלתי אפשרי. אבל זה מה שעשה נאני בשער הראשון. הוא לקח כדור על החצי, ועבר ארבעה שחקנים ודפק פגז משלושים מטר לחיבורים. לא בלשון גוזמה. תיאור עובדתי יבש.

לגבי טבז. היום היו בהרכב רק שני שחקני בית. ווס בראון וג'ון אושיי. בהתקפה שיחקו חמישה שחקנים צעירים שנרכשו בסכומי עתק. אבל כפי שאמרתי על וידיץ' בשנה שעברה, טבז הוא תחליף. אומרים שסירב להסיר את הצלקת האיומה על הצוואר שלו משום שהוא לא מוכן לחבישות היקרות, שיגרמו לו להחסיר כמה חודשים של כדורגל. כשיפרוש אכתוב עליו את המשפט הבא: "בעל כוח מתפרץ ובעיטה טובה. הבקיע שערים מכריעים עבור ארצו ועבור המועדון. אבל חשוב מזה: רגשותיו של בן-ארגנטינה זה היו כספר פתוח בעין המתבונן".

לגבי אנדרסון. הוא הגיע כמי שלכאורה משחק בתפקיד של רונאלדיניו והקליפים ביו-טיוב נתנו תמונה של וירטואוז מסוג כזה. במשחק הראשון שלו, כחלוץ לצידו של טבז נגד סנדרלנד, הוא התקשה מאד. ארבעת המשחקים האחרונים – שניים לצידו של סקולס ושניים במקומו – הם תגלית מפתיעה לגבי מזג המשחק שלו ויכולת קבלת ההחלטות שלו. בחור שמבין הנעת כדור. התחרות בברזיל על עמדות המקשרים ההתקפיים – כלומר קאקה ורונאלדיניו – היא כמעט בלתי אפשרית. אתה צריך להיות משהו מאד מאד מיוחד בכדי שאפילו ישקלו לשתף אותך בתפקיד כזה. אבל אם אנדרסון יישאר בתפקיד הנוכחי שלו במנצ'סטר יונייטד, הוא עשוי להיות השחקן הכי חיוני בהרכב של הנבחרת שלו.

בצד הזה של האוקיאנוס

כשלונה של יונייטד להבקיע יותר מארבעה שערים, הופך מביך יותר לנוכח העובדה שצ'לסי משחילה שישיה לסיטי – שנראתה הגנה די מאורגנת עד השלב הזה של העונה. לא ראיתי את משחקה של צ'לסי – ועד שאראה אותו מאוחר יותר אסתפק באבחנה אחת: מבחינת יחסיו מול המועדון ושחקניו אברם גרנט לא טעה עד עכשיו. הוא הבין שהמתלוננים על עזיבתו של מוריניו, ודרוגבה בראשם, הם השחקנים החשובים למועדון. הניצחון כמובן משנה את כל התמונה התקשורתית – שבאנגליה היא דבר חשוב מאד.

יונייטד הבקיעה שני שערים נפלאים ושניים אחרים לא רעים בכלל. זו רביעיה רביעית רצופה. זו הייתה הפעם הראשונה שכל ארבעת שחקני הרכש, נאני, הארגריבס, טבז ואנדרסון שיחקו. ואנדרסון היה מלכותי ממש. החמישייה הקדמית שלנו לא כללה שחקן מעל גיל 23 – כך שדברים נראים בסדר.

והנה הגולים של צ'לסי:

*

ועכשיו לעניין שרציתי להתייחס אליו היום:

השבוע מתקיים משחק NFL מקצועני בלונדון, למעשה זו הפעם הראשונה שמשחק כזה יוצא מתחומי צפון אמריקה. ההתלהבות סביב המשחק אפילו הביאה את ראשי הפוטבול לומר, מתוך נימוס או מתוך מחשבה אמיתית, כי הם שוקלים אפילו לקיים את הסופרבול בלונדון. וזה גם הביא את אגרט מגנוסון, הבעלים האיסלנדי של ווסטהאם לומר שבקרוב צריך לעשות משחק פרמייר ליג בארצות הברית כי זה יהיה דבר טוב לכדורגל". יו"ר הפרמייר-ליג ריצ'רד סקודמור אמר "שכרגע אין תכניות למשחק בארצות הברית" – ואני מבין מזה שעוד לא קבעו באיזו עיר בדיוק יתקיים המשחק ומי יהיו שני הקוונים. אבל משחק פרמייר ליג בארצות הברית יהיה תוך שנתיים-שלוש.

אני חושב שאני יודע איזה משחק זה יהיה. זה לא יהיה משחק ביתי של מנצ'סטר יונייטד. אין שום הגיון להעביר משחק מאולד טראפורד למקום אחר, כי משחק של יונייטד באולד טראפורד מכניס המון כסף אז למה להעביר אותו לאיפשהו? העברה של משחק של יונייטד לאמריקה גם תהיה אסון תדמיתי לליגה ולקבוצה. אז לא, המשחק הראשון של הפרמייר ליג בארצות הברית יהיה משחק בו תארח העולה החדשה קולצ'סטר (או אולי פלימות') את מנצ'סטר יונייטד (או אולי ארסנל, אבל קבוצה מסדר גודל כזה).

קולצ'סטר תסכים לסיפור כי במשחק אחד היא תביא 80,000 צופים לאיצטדיון בלוס אנג'לס או פילדלפיה ותרוויח כמו בחמישה משחקי בית ביחד. והאוהדים שלה לא יעשו רעש גדול כי הם יבינו שהקבוצה צריכה את הכסף בכדי להתחרות בליגה הגדולה. ובכלל הם יהיו נרגשים מזה שהם בפרמייר ליג. ומכיוון שהם לא משחקים לעולם בגביעי אירופה, הם גם ישמחו שיש להם אפשרות לטוס פעם אחת עם הקבוצה לאיפשהו. והליגה תסכים לזה (כלומר היא תיזום את זה) כי זה ייראה לכולם ניסוי טוב. ובעקיפין כולם ירוויחו מניסוי כזה.

וגם מנצ'סטר יונייטד בוודאי תסכים. מקצועית היא תסכים משום שהיא רגילה הרבה יותר מקולצ'סטר לסוע בעולם, והיא תביס אותה בלי בעיות מול 80,000 צופים שיהיו בעיקר לטובתה. וכלכלית היא תסכים, כי גם אם הכנסות האיצטדיון יילכו לקולצ'סטר, מי שיעשה את הרווח האמיתי מהמשחק בארצות הברית תהיה יונייטד (או אולי ארסנל, אבל קבוצה מסוג כזה) – עם הרושם התדמיתי שהיא תשאיר בשוק האמריקאי.

ועכשיו משסיפרתי לכם על המשחק הראשון של הפרמייר ליג בארצות הברית, אני אומר דבר מעט שנוי במחלוקת. זה לא אסון כזה גדול וזה לא סוף הכדורגל. הליגה האנגלית תערוך אולי משחק או שניים בשנה מחוץ לאנגליה. לפעמים ביפן ולפעמים בארצות הברית. זה אף פעם לא יהיה יותר מזה. והלוואי ושני המשחקים הללו יהיו הבעיות של הכדורגל. לא צריך להיות פרנואיד רק בגלל המילה "אמריקה".

*

מה שמטריד אותי בדבריו של אגרט מגנוסון הוא הדרך בה הוא שופט את הכדורגל. כשהוא אומר "זה טוב לכדורגל" זה בגלל שהוא רואה את המטרה העיקרית של הכדורגל כשווק. שיגיע לכמה שיותר שווקים בינלאומיים ויעשה יותר כסף. כלומר – כדורגל זה עסק מדיד וזה קנה המידה שלו. אבל בואו נעזוב את מגנוסון במנוחה – הוא בעל קבוצה בפרמייר ליג וזה מטריד אותו. בקיץ האחרון קבוצות הפרמייר ליג כמעט הכפילו את הסכומים שהן מקבלות מהטלוויזיה. לכל אחת מהן התפנו כמה עשרות מליונים נוספים לרכש שחקנים. אבל מה שאפשר לראות בשבועות הראשונים של העונה היא שהתוצאה בוודאי לא טובה במיוחד לכדורגל – ואני מוטרד בעיקר ממה שקורה בצד הזה של האוקיאנוס.
הקבוצות ברובן הוציאו יותר כסף, בכדי לקנות יותר ממה שכבר היה להן. שחקנים קשוחים שימנעו מהן מאבקי תחתית. המשחקים של יונייטד מול קבוצות תחתית ובטן הטבלה בשבועות האחרונים היו מהנים אולי למי שאוהדים את הקבוצה, אבל די מדכאים. חוסר הגוון של היריבות וחוסר היוזמה שלהן הוא כבר דבר מעיק. קשה לי לסמן בליגה האנגלית את הקבוצה הקטנה האטרקטיבית שעושה את ההבדל עם קצת דמיון. אני יודע שהיו 11 שערים במשחקים פורטסמות' לרדינג – אבל אני מדבר על הקבוצה שחושבת שהיא יכולה אולי לגנוב מקום באירופה עם כדורגל התקפי. ווסטהאם, שהייתה כזו, כנראה למדה את השיעור שלא להסתבך יותר. רדינג דועכת וכאמור גם מנצ'סטר סיטי הושמה במקומה על ידי צ'לסי. הכסף הגדול טוב לכדורגל האנגלי רק אם במקרה אתם בעלים של קבוצת כדורגל בליגה האנגלית.

חידון מספר 47 (בוחן פתע בכדורגל אירופי)

1. עם מי מוביל ליאו מסי את טבלת המובילים בספרד?

2. איזה הישג ייחודי קבע אפונסו אלבש מהירנבן ההולנדית?

3. ומי מלך השערים הדי מפתיע באנגליה?

4. מי מובילה את ליגת המשנה באנגליה?

5. לאילו שתי קבוצות יש אפס נקודות בליגת האלופות?

6. ומי הדיחה את אייאקס מהמפעל?

7. לאיזו עיר שלוש נציגות בשלב הבתים באופ"א?

8. מי מלך השערים של מוקדמות היורו?

9. ומי מלבד המארחות כבר עלו לאליפות?

10. לכמה קבוצות באיטליה הופחתו נקודות בעונה הנוכחית?

לתשובות הנכונות 

משחק הבכורה של קטש

צפיתי במשחק הראשון של קטש כמאמן מכבי ביורוליג – אפשר לראות כל משחק באינטרנט ב-4.5 יורו – וזה כמובן לא היה משחק טוב במיוחד. ניצחון 71-74 על לה-מאן למי שלא ראה. אני חושב שהבעיה הפרטית שלי כצופה הייתה במקרה גם הבעיה האובייקטיבית בקבוצה. בדקות הסיום, כשמישהו היה צריך לגמור עם יריבה שבעליל נבהלה מהרעיון שאולי תנצח משחק בתל אביב, לא כל כך היה ברור מי זה צריך להיות. אמנם תמורת ה-4.5 יורו שלי גם נתנו לי איזשהי תכנית פרה-גיים מוקלטת של ניתוח מקצועי – אבל בתכנית הזו אמרו ששחקן המפתח של מכבי הוא וויל ביינום. אבל הם כנראה חושבים שכל מי שנותן את כרטיס האשראי שלו באינטרנט הוא אדיוט.

במציאות, וויצ'יץ' כמובן מרוויח קצת יותר מהאחרים, אבל נראה כי כל תכנית הרכש של מכבי בנוייה על חוסר אמונה בשרידות של הברכיים שלו. ומרכוס פייזר נבחר פעם רביעי בדראפט, אבל כששחקן שנבחר רביעי בדארפט נמצא בישראל הצופה הסקפטי שואל את עצמו אם משהו לא דפוק בו. בסיום קטש דיבר על ציפיות גדולות מהלפרין, אבל בקבוצה יש עוד שני גארדים אמריקאים ששיחקו בNBA – אז בכלל לא בטוח שמשדרים להלפרין שהוא באמת האיש של הרגעים המכריעים.

לכן אם הייתי מתמנה עכשיו ליועץ מיוחד לעודד קטש בענייני פסיכולוגיה ארגונית או דינמיקה קבוצתית, או תפקיד בולשיטי דומה, הייתי מציע דבר אחד: שבאימון הבא יאסוף את כל השחקנים ויודיע להם שאחד מהם הוא הכוכב. וההחלטה הזו יכולה להיות שרירותית לגמרי, ולמען הניסוי, ובכדי להמחיש את המודל התאורטי, אפילו הייתי מחליט על כך בהגרלה מבלי לספר לשחקנים.

הרבה דברים חיוביים יכולים לצאת מהחלטה כזו: יכול להיות שהכוכב שייבחר יצבור בטחון ובאמת יהיה כוכב. ויכול להיות שההחלטה תעצבן מישהו מהאחרים והוא יתפוצץ ויוכיח לכולם שדווקא הוא כוכב. וכמה שחקנים בוודאי לא יתמודדו יפה עם העניין – ועדיף להיפטר מרכיכות כאלו כבר עכשיו.
ואחרים, שהם רול פליירים בנשמתם כמו רוב השחקנים על פני כדור הארץ, יבינו פתאום מה מצפים מהם.

כמי שמאד רוצה בהצלחתו של קטש זה הדבר שאני חושש ממנו במיוחד. את שיטות המשחק הוא ילמד כי הם לא סיפור כזה גדול והוא בחור אינטילגנטי והוא גם שיחק בהדרכת כמה מהכי טובים. וניהול משחק הוא עניין של בטחון ויש לו בטחון. אבל דווקא במקום בו אנשים לא חוששים – כי הדיעה הרווחת היא שהוא "מאמן של שחקנים" – הוא עלול קצת לפספס.

החלטה על הכוכב בשבוע הראשון של העונה, היא לא החלטה על הכוכב בשלב ההצלבה או הפיינל-פור. היא בסך קביעת כללי משחק.

*

בעניין פסיכולוגי אחר דווקא צריך לשבח את מכבי תל אביב. לא פעם בתולדות הספורט שחקנים הפסיקו להתאמץ מתוך תקווה שאולי מאמן חלופי יישפר את מעמדם. במכבי תל אביב, מבריקים שכמותם, הבהירו מראש מי המאמן החלופי. השחקנים יילחמו בשביל המאמן הנוכחי.

משהו מאייאקס הישנה (על הבדלים גיאוגרפיים בין ארסנל ליונייטד)

יש תועלת אחת ברורה בסוג הכדורגל ששיחקה אתמול ארסנל. ואת זה אני יכול להגיד לכם משום שצפיתי היום בצ'לסי, עם חצי עין על מרסיסייד וסלטיק, בפאב בו שודרו במקביל משחקים ברשתות מאירלנד, אנגליה והונגריה.

בכל רשת שכזו יש גם תכנית לסכום המשחקים ונראה לי שבכל המדינות התנהלה בערך השיחה הבאה בהכנות לפני התכנית.

פרשן: אחרי שנעבור על המשחקים האחרים, אני רוצה לדבר על המערך של צ'לסי בצירוף קטעי וידאו.

עורך: בסדר.

אבל כמה דקות לפני השידור העורך חוזר ואומר:

תראה, החלטנו לוותר על האייטם על המערך של צ'לסי ואנחנו נראה עוד פעם את השערים של ארסנל מאתמול.

וכך – גם בתכנית שלנו כאן אנחנו לא ננתח את המערך של צ'לסי – ונדבר על השערים של ארסנל מאתמול!

יש משהו בסגנון המשחק של ארסנל שנובע מעניין גיאוגרפי. ארסנל למדה את הכדורגל שלה במגרש הישן והנפלא שלה בהייבורי. הייבורי היה המגרש הקטן ביותר בליגה האנגלית ובמשך השנים הוא היה גורם מסייע מרכזי במשחק ההגנתי של הקבוצה. כשהגיע ארסן וונגר עם רעיונות הכדורגל ההתקפי שלו הוא היה צריך למצוא פתרון לשאלה איך משחקים כדורגל התקפי במגרש כזה.

ומכאן נובע הבדל אחד מרכזי בהנעת הכדור של ארסנל לעומת, למשל, זו של קבוצתנו האהובה מנצ'סטר יונייטד. שחקן של מנצ'סטר יונייטד שמקבל את הכדור למד את הכדורגל שלו על המגרש הגדול באולד טראפורד ומנסה לדחוף את הכדור כמה שיותר מהר וכמה שיותר למעלה אל שחקן פנוי.

למשל בשער המתפרצת המצויין הזה של רוני מול רומא בשנה שעברה .

לעומת זאת שחקן של ארסנל, שלמד את המשחק על המגרש הקטן, מחכה לתנועה של הגנת היריב, ורק אחרי שהוא רואה את התנועה הוא מבצע את המסירה בניגוד לתנועת ההגנה. וכך ארסנל "יוצרת" את השטח הנוסף שחסר היה לה בהייבורי. זה לא משהו שהומצא בארסנל, זה משהו שהמציאה אייאקס הגדולה של קרויף. אלו ניואנסים קטנים בהנעת הכדור, אבל הם יוצרים הבדל סגנוני מובהק. השוו את השער של רוני לשער הזה של פברגאס אתמול.

גם בהתקפה שהיא לא מתפרצת אפשר לראות את ההבדל בין קבוצה שלמדה לשחק על שטח גדול לכזו שלמדה לשחק על שטח קטן.

הנה השער השישי של ארסנל (בנטנר) אתמול

לעומת שער אחר של רוני, מול רומא במחזור האלופות הקודם.

4-X (כתבה שלישית בסדרה)

בעקבות הסדרה "קטסטרופה" שירדה מהמסכים עקב אי התאמה לקהל הצעיר, ואחריה הסדרה 0-1 (למבוגרים) ששרדה זמן ממושך יחסית, החלה הסדרה 4-X, והיא צוברת במהירות פופולאריות כסדרה לכל המשפחה.

בפרקים האחרונים כריסטיאנו רונאלדו מתגלה כתחמן לא קטן.

במקום לפרוץ באגפים, לפזר מגינים לרוח ולסיים בבעיטות פצצה מרהיבות – כפי שהוא יכול לעשות בלי בעיות מיוחדות – הוא מתעצל. הוא פיתח מנהג מגונה להכנס לרחבה, לתפוס עמדות, ולהבקיע כל מיני שערים דמויי רוד ואן ניסטלרוי. מה שמזכיר לי שהשניים האלו רבו קצת לפני שואן ניסטלרוי הלך למדריד.

וכך אנחנו מקבלים כל מיני שערי נגיחה ופנדלים וכל מיני בעיטות פשוטות מקרוב לרשת. חיקוי נלעג של החלוץ המרכזי האנגלי הקלאסי. חיקוי של החלוצים הגדולים שהוא לא מנומס ולא במקום.

לסיכום: מי שמבצעים את רוב עבודת ריסוק ההגנות הם בכלל רוני וטבז. לרונאלדו זה היה עוד צמד שערים מאכזב – בינוני בדיוק כמו הצמד במשחק הקודם שלו נגד וויגאן. אם פרגוסון לא יעשה משהו זה עלול להסתיים בשלושים שערים רגילים לחלוטין.

שילוב אוכלוסיות מופלות בספורט – בדרום אפריקה, ארצות הברית וגם משהו על ישראל

בהמשך הערב אוסיף כמה מלים על ההופעה של המכונה האדומה בקייב. בינתיים משהו בענייני הראגבי שנדמה לי שהפתיע לטובה רבים מכם בחודש האחרון.

*

הספרינגבוקס חזרו הביתה לדרום אפריקה עם גביע העולם בראגבי ושם חיכתה להם קבלת פנים המונית. צפוי אפילו מסע של הנבחרת באוטובוס פתוח ברחובות יוהנסבורג וסוואטו. וממש כמו ב-1995 (אליפות העולם בראגבי) ו-1996 (אליפות אפריקה לאומות בכדורגל) מדברים על הזכייה באירוע ספורט חשוב כבעל משמעות מעבר לספורט באיחוד המדינה הזו. עברתי קצת על דברים שנכתבו על הזכייה בהקשר הפוליטי. ומסתבר שנושא מרכזי הוא האם צריך להחיל את שיטת המכסות על הנבחרת – כלומר לקבוע מספר מינימום של שחקנים שחורים.

גם הלונדון טיימס עסק בבעיה הזו – כנראה משום שבנבחרת אנגליה בכדורגל כבר יש שחקנים ממוצא הודי. אבל העובדות הן שבחמשת מועדוני הסופר-14 של דרום אפריקה (טורניר המועדונים/קבוצות מחוז המרכזי בחצי הכדור הדרומי שכולל גם את אוסטרליה וניו זילנד) לא היו באף קבוצה יותר משלושה שחקני הרכב קבועים שאינם לבנים. מפלגת השלטון – הANC – כבר לוחצת על ראשי הראגבי לעשות משהו בעניין הזה. כאמור עד כדי צעד דרסטי של קביעת מכסות לשחורים בנבחרת הלאומית.

*

העניין הדרום אפריקאי הוא יותר מקומי – אבל לדעתי יש כאן שגיאה קלאסית בהקשר של מה ספורט יכול לעשות ומה ספורט לא יכול לעשות. מה התפקיד של ספורט ומה לא התפקיד של ספורט.

אני רוצה לעשות את ההקבלה לבייסבול האמריקאי – שבו התרחש אחד ממאבקי זכויות האדם החשובים בתולדות הספורט. ההופעה של צ'סטר וויליאמס בנבחרת הדרום אפריקאית של 1995 הייתה מקבילה בחשיבותה לכך שג'קי רובינסון פרץ ב-1947 את מחסום הגזע בספורט. יש ויכוח מסויים אם וויליאמס היה באמת ראוי לחולצת ההרכב הראשון או שותף כי היה שחור. אינני מבין מספיק בכדי לקבוע אם התאים להרכב הראשון ממש – אבל וויליאמס בהחלט היה שחקן ברמה בינלאומית.

ההופעה של בריאן הבאנה בטורניר הזה משולה להופעתו על במת הבייסבול של ווילי מייז. אולי שחקן הבייסבול המושלם בהיסטוריה. מייז נבחר לMVP בעונת 1954 רק שבע שנים אחרי הופעתו של ג'קי רובינסון לראשונה. הבאנה נבחר עכשיו לשחקן השנה בעולם – על בסיס האליפות הזו ועל בסיס יכולתו במשחקי הסופר-14. הנה לכם הישג אדיר: פחות משני עשורים אחרי שהחל המאמץ לקדם ראגבי בין שחורים נבחר שחקן ראגבי דרום אפריקאי שחור לשחקן השנה בעולם.

אבל את ההקבלה הזו צריך להמשיך. אולי אתם שואלים את עצמכם עד כמה השתלבו שחורים בבייסבול. אז ככה: מספר השחורים עלה ועלה, בעקבות הפופולאריות של רובינסון ומייז, ובתחילת שנות השבעים הם כבר היו 27% מהשחקנים בליגות הבכירות. אבל אז קרה דבר מוזר: מספרם החל לרדת. קצת בגלל ההצפה של שחקנים היספנים במשחק וקצת בגלל ירידת הפופולאריות של הבייסבול בין שחורים. כיום מספר השחורים בליגות הבייסבול הוא רק 8%. האם זה אומר שמאבק זכויות האדם בבייסבול האמריקאי נכשל? לא. המאבק הצליח. הבייסבול פתוח לכולם. שחורים אוהבים את המשחק פחות מלבנים ומהיספנים, או פחות משהם אוהבים לשחק כדורסל או פוטבול.

לכן לדעתי גם הדרום אפריקאים צריכים להבין שהמאבק כאן הסתיים. שחורים בדרום אפריקה אוהבים לשחק כדורגל. לבנים-אפריקנרים אוהבים לשחק ראגבי. לבנים-אנגלים מעדיפים קריקט. נכון שלמגמות יש מקורות בעידן ההפרדה הגזעית אבל זה כבר לא משנה. בריאן הבאנה הוא הוכחת הייתכנות. שחקן ראגבי שחור דרום אפריקאי יכול להגיע לשמיים. עכשיו כל העניין חוזר לספורט. וההערכה שלי שמספר השחורים בנבחרת לא יעבור בהרבה את הרמה הנוכחית. כפי שלא סביר בעיני ששחקן לבן דרום אפריקאי יהיה המבקיע מספר שניים בליגה האנגלית – כמו בני מקרתי, שחור דרום אפריקאי, לפני שנה.
אם יותר אפריקנרים לבנים אוהבים לשחק ראגבי, וכתוצאה מכך יש ביניהם יותר שחקנים טובים, אז אין פה בעיה בכלל. העובדה שהספורט הזה היה קשור פעם לאפרטהייד לא רלוונטית. השלטון הנאצי קידם את המשחק האולימפים ושלטון פרנקו את הכדורגל. זה לא עושה את המשחקים האולימפים או הכדורגל למשהו רע.

*

זה מחזיר אותי לפוסט שכתבתי ביום מותו של ביל וולש, מאמן הפורטי-ניינרס הגדולים. סיפרתי שם על כך שהקבוצה העסיקה את הארי אדוארדס, סוציולוג שחור, כיועץ לקבוצה. ואדוארדס המליץ על הפסקת הנוהג בו הקבוצה כופה על שחקנים לבנים ושחורים לחלוק חדרים במשחקי החוץ. זה לא נוח חברתית ומוסיף לחץ מיותר על השחקנים. והעניין המעניין פה הוא שאדוארדס הוא אדם שפעם קרא לחרם של שחורים על המשלחת האולימפית של ארצות הברית – חרם שלא מעטים נענו לו, למשל קארים עבדול-ג'באר.

כי אדוארדס הבין דבר פשוט. בשנות הששים מאבק שחורים לשוויון בספורט האמריקאי היה דבר נחוץ. בשנות השמונים זה כבר לא היה נחוץ. לא צריך לקחת מלחמות רחוק מדי. לא צריך להילחם על דברים לא נכונים. מי שרוצים יותר שחקנים בנבחרת דרום אפריקה בראגבי צריכים לזכור דבר פשוט. גם אם  יבקשו לשלב ארבעה או חמישה שחקנים אנגלים וצרפתים בנבחרת דרום אפריקאית – יהיה קשה מאד למצוא להם מקום. פשוט כי נבחרת דרום אפריקה היא מאד מאד חזקה.

*

משהו שחשבתי עליו בהקשר הזה:

מה הייתם חושבים אם הייתם קוראים בעיתון את הידיעה הזו: בישראל בקרואטיה קיימת קבוצה בה לא משתפים שחקנים מההמיעוט הערבי הצועני במדינה. לא מדובר בקבוצה שולית כלל, אלא מקבוצה שהיא אלופה ונהנית מתמיכה המונית. אפילו ראש הממשלה הוא בין אוהדיה המוצהרים של הקבוצה.

הקוסם מווסטווד

קראתי היום כתבה ממש אופטימית בESPN. היא סיפרה על פרשמן (שחקן שנה ראשונה במכללה) בשם קווין לאב, שמסתבר שהוא סנטר מבטיח מאד במדי UCLA בעונת המכללות שעומדת להיפתח. מסתבר שלאב נמצא בקשר קרוב עם המאמן האגדי של UCLA, ג'ון וודן שהוביל אותה לעשר אליפויות מכללות, ומקבל ממנו עצות והדרכות. ועכשיו תחזיקו חזק – וודן הוא בן 97! וודן סיפר כי בשנים האחרונות שחקני המכללה כבר כמעט אינם מתקשרים אליו. וכמה הוא שמח שלאב יצר איתו קשר ומדבר איתו לעתים קרובות. ושלאב רוצה לדעת כמה שיותר בעיקר על שני הסנטרים האלמותיים (מצטער, אבל הביטוי "אגדיים" ממש לא עושה איתם צדק) – קארים עבדול ג'אבר (לו אלסינדור בשנותיו במכללה) וביל וולטון.

ההערכה הזו של השחקן לוודן כנראה באה מהאב, ששיחק במכללות אורגון (שמשחקת באותה ליגה של UCLA) מול כמה מהקבוצות הגדולות של וודן, וגם שיחק ארבע שנים במקצוענים. למרות שהפרסום האמיתי של המשפחה הוא שרבים מקרובי המשפחה הרכיבו את להקת הביץ' בויז ויש שם סאגה היסטורית שלמה.

*

הדבר הכי חשוב שאתם צריכים לדעת על ג'ון וודן האלוהי (מצטער אבל הביטוי "אגדי" או "אלמותי" ממש לא עושה איתו צדק), הוא לגבי השיטה שלו שכונתה "פירמידת ההצלחה". והשיטה לא הייתה קשורה בשום דרך לכדורסל. מדובר בכלי פסיכולוגי-חינוכי-חברתי-ניהולי שוודן פיתח בכדי להדריך את שחקניו.

הדבר המעניין ביותר בשיטה הזו היא דווקא הגדרת ההצלחה. הצלחה בעיני וודן הייתה: "השקט הנפשי שאדם משיג מכך שהוא יודע שעשה ככל יכולתו ומיקסם את יכולותיו". שחקני העבר שלו במכללה סיפרו פעמים רבות כי וודן מעולם לא דיבר איתם על ניצחונות, ומזכירים לא פעם שהשיטה הועילה להם באספקטים רבים של החיים – חומריים או נפשיים. אתר האינטרנט שלו מסביר הרבה על השיטות שלו ועל הפירמידה.
אני בספק אם יש יותר אתרי אינטרנט שקשורים לספורט שיגרמו לכם הנאה גדולה יותר.

כמה תוספות לסיום:

– וודן ידוע בסנטרים שלו אבל את האליפות הראשונה לקח עם קבוצה בלי שחקן מעל גובה שני מטר.

– ביל וולטון סיפר אלף פעמים את הסיפור שבאימון הראשון בUCLA ג'ון וודן מלמד את הפרשמנים איך קושרים נעליים.

שבת מול המסך (מהדורת הבוקר של יום ראשון)

שרדתי רק את האינינג השלישי של המשחק. אבל זה היה הרבה יותר מהקליבלנד אינדיאנז ויותר מהפיצ'ר שלהם פאוסטינו קרמונה. והאינדיאנים לא ראו אתמול שלושה משחקי כדורגל ומשחק ראגבי אחד. הרד סוקס היכו 12-2. הם חזרו מ-1-3 ולמשחק השביעי הםשולחים פיצ'ר של 15 ניצחונות נגד פיצ'ר שניצח רק תשעה. וזה יום אחרי שהתאכזרו לפיצ'ר (פאוסטו קרמונה) שניצח 19 משחקים על משכורת של 400 דולר (או אולי 400 אלף?) וחשב שזו עונת הפריצה החלומית שלו (טוב, אל תדאגו, זו כן עונת הפריצה החלומית שלו אבל אתמול הוא נשחט).

וזה מעלה שאלה מאד מטרידה: "האם הרד סוקס הם היאנקיז החדשים?". הרי גם כשהיאנקיז תלו על הקיר את דגל האליפות הראשון שלהם זו בטח נראתה לאנשים אנקדוטה, סטייה סטטיסטית. אני לא מזדרז להגיע כאן למסקנות. לרד סוקס הייתה איזשהי מסורת בסדרות הגמר של האמריקן ליג. אני זוכר את הקריסה האיומה של 86' – שהייתה השנה הראשונה שעקבתי אחרי בייסבול – כי כמה שהקריסה הזו הייתה מדהימה – היא באה אחרי קאמבק מדהים מול הקליפורניה איינג'לס בגמר האמריקן ליג.

אבל הרד סוקס הראו אתמול סימניי יאנקיות מובהקים. אם היו מנצחים עם עבודה קשה בשדה או משחק מושלם של שילינג על המאונד, ניחא. אבל אלו היו המחבטים שהחלו לבעור כאילו אנחנו בליל אוקטובר בברונקס.

*

אינני אוהב קבוצות ספורט שמחליפות את אופיין.

כך למשל אינני אוהב את ארסנל! אם מיסייה וונגר מעוניין לאסוף קבוצה של כשרונות צעירים ולטפח אותם וללמד אותם לשחק כדורגל התקפי מרהיב ונון שלאנטי – הוא יכול לעשות את במונאקו או בטולוז או בחימנסיה לה פלטה. לא בארסנל! ואני גם לא אוהב את מכבי תל אביב כדורגל.

במקרה של הרד סוקס מדובר גם בנדבך קריטי לאופייה של העיר.

אני תמיד די נפעם מהיבבנות הבוסטונית לגבי ספורט. את דיבורי "האנחנו כל כך אוהבים ספורט למרות שאנחנו לוזרים". ולפעמים בה לך להפנות אותם לסטטיסטיקה – הר של אליפויות שלקחו הסלטיקס והבוסטון ברואינס ובשנים האחרונות גם הפטריוטס. על מה בדיוק אתם מדברים? הם מדברים כמובן על הבייסבול ועל 86 שנים שהעבירו ללא אליפות עד 2004 ועל זה שמכרו את בייב רות' ושטד וויליאמס הלך למלחמה. ועל איזו היסטוריה ניו יורקית אתם בדיוק מקוננים? על הניקס? על הריינג'רס?

ולכן, מתוך עקרונות, הלכתי לישון אחרי האינינג השלישי (גם שידור על קו אינטרנט הוא לא תענוג גדול). ואני מזהיר אתכם מהעניין הזה של הרד-סוקס.